כלכלה חזקה וסביבה בריאה

תשומת הלב הניתנת היום לאחריות הסביבתית בכל היבט תעשייתי, מחייבת כל חברה המבקשת להצליח ולמכור הלאה את מוצריה, להשקיע לא רק בייצור המוצר, אלא גם במזעור ההשפעות הסביבתיות של תהליך ייצורו ולא להתפשר על בריאות העובדים והתושבים הגרים בסמיכות למפעליה. האזרחים של היום  מודעים ומעורבים הרבה יותר בנושאים אלו, ואם הם מתרשמים שמפעל מסוים אינו עושה די לשמור על סביבתו ועל התושבים שהם, הם יתארגנו לפעולה ולא יאפשרו לו לפעול. כחלק מתפיסת עולם זו, משקיעה כיל הון עתק בבריאות ובשמירה על הסביבה. הדירוג הסביבתי של המשרד להגנת הסביבה הציב את כיל במקום השני בתוצאות המדד הסביבתי החיובי של שנת 2013.

להיות ירוק זה יותר מצבע

מפעלי קבוצת כיל בדרום (מפעלי כיל ים המלח, ברום, כיל רותם , פריקלאס ים המלח ומפעל המגנזיום), משקיעים רבות בשמירה על הסביבה. כל זאת הופך את כיל לחברה בת-קיימא, אשר מקפידה שפעילותה תותיר טביעת רגל מינימלית על הסביבה. בין השאר, החלה כיל בתהליך להפעלת מתקני ייצור אנרגיה בגז טבעי במקום במזוט. טרם התחלת השימוש בגז טבעי נעשה שימוש בכ-250,000 טון מזוט מדי שנה. היעד הסופי שלנו לעומת זאת עומד על כ-80,000 טון מזוט בשנה בלבד. המעבר לשימוש בגז טבעי צמצם בכ-80% את פליטת גזי חממה בהשוואה לשימוש במזוט וסולר. זו מהפכה של ממש! משנת 2008 הופחתה כמות השפכים של כיל ב-18%. כמו כן, נרשמה הפחתה של 75% בפליטות תחמוצות חנקן והפחתה של 26% בפליטות חלקיקים.

שיקום אקולוגי

תהליך השיקום האקולוגי הפך להיות חלק בלתי נפרד מפעילות כריית הפוספטים על ידי כיל. לכל תכנית כרייה מוצמדת מרגע תכנונה גם תכנית שיקום, אשר מבטיחה חזרה של האזור למצבו הטבעי במהירות וביעילות. התכנית מתבצעת בהנחיה, שיתוף ואישור רשות הטבע והגנים הלאומיים. ההשקעה חסרת התקדים בשיקום אקולוגי הנה פועל יוצא ממחויבותה של כיל לסביבה בה היא פועלת. שיקום זה כולל, לבד משחזור פני השטח, גם החזרת הקרקע העליונה המקורית והתאמת השטח לתפקוד מלא לאחר הכרייה. כך, לאחר סיום הכרייה ועבודות השיקום האקולוגי, קשה מאוד לזהות את האזור ששימש בעבר כמכרה. השיקום מלווה במחקרים אקדמיים אשר נערכים באוניברסיטת בן גוריון. נציין גם שרותם קיבלה בשנת 2015 פרס - מקום שני בעולם של "עלה ירוק" מהתאחדות תעשיית הדשנים העולמית IFA על שיקום המכרות. 

השפעות סביבתיות – אמת מול אינטרסים

לאחר מספר שנים של קמפיין הפחדה מצד גורמים אינטרסנטים המתנגדים לכרייה בשדה בריר, ניתן להגיד באופן ברור כי למרות הביקורת הלא עניינית, אין סכנה סביבתית או בריאותית בכרייה בשדה בריר. האמת היא שחלק מהביקורת פשוט לא נכונה עובדתית והתוצאה שלה תהיה קריסה כלכלית של הנגב. שורת מומחים בעלי שם ומתחומים שונים – גיאולוגיה, סביבה, ובריאות הציבור – בחנו את הסוגיה והגיעו למסקנה כי אין סכנה בכרייה בשדה בריר לתושבי האזור: ‪ד"ר משה שירב, מומחה בלתי תלוי מהמכון הגאולוגי, טוען כי אין כל סכנה בכרייה לתושבי ערד והסביבה; ד"ר אלי שטרן, מומחה בעל שם עולמי להשפעות קרינה, ביצע עבודה מקיפה והגיע למסקנה דומה. יש לציין שגם משרד הבריאות הסיר לחלוטין את החשש מקרינה מסדר היום; שני מומחים מובילים לבריאות הציבור, הפרופ' יוסף ריבק והפרופ' רפאל כראל, בחנו אף הם את הנושא והסיקו כי אין כל סכנה בכרייה בשדה בריר לתושבי ערד והסביבה.

הכשל בטיעוני המתנגדים

חוות הדעת מאת ד"ר מיכה בר חנא וד"ר דובנוב היא הבסיס היחידי לטענות מתנגדי הכרייה. חוות הדעת הראשונית נכתבה לאחר שמתנגדי הכרייה (עיריית ערד) פנו אל ד"ר בר חנא, בהיותו חבר במחלקה לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה, כדי לכתוב חוות דעת פרטית בנדון. מחקרו הראשון של בר חנא נעשה למען המתנגדים. יצוין עוד כי ד"ר בר חנא אימץ בחוות דעת זו מודל השפעה בריאותית הנכון לזיהום אוויר עירוני מחלקיקים הנובעים מתוצרי שריפה ולא מקרקע טבעית. כל חוות הדעת שנכתבו לאחר מכן – כולל חוות דעת של שני פרופסורים ממשרד הבריאות וחוות דעת נוספת של פרופסור שפירא שמונה על ידי משרד ראש הממשלה – שללו מן היסוד את התיאוריה של בר חנא וקבעו כי חוות הדעת שלו פגום מיסודו, וכי המרחק הגדול (4-8 ק"מ) מבטיח כי לא יהיה בערד זיהום אוויר של אבק, ובוודאי לא של גזים וחומרים אחרים.

הבדיקה בשטח תקבע

משרד ראש הממשלה הגדיל לעשות ומינה את פרופ' שמואל שפירא למומחה חיצוני בנושא זה כדי לבחון האם יש לפרויקט היבטים בריאותיים העשויים להשפיע על האוכלוסייה. בחוות דעתו כתב פרופ' שפירא באופן ברור כי "לעבודת כרייה בשדה בריר אין כל פוטנציאל נזק בריאותי ביחס לתושבי ערד וכסייפה בהיבטי חלקיקים נשאפים, קרינה, רעש ועקה נפשית". עם זאת, פרופ' שפירא ממליץ כי "בשנת ההפעלה הראשונה יינקטו אמצעי זהירות מיוחדים, שהצורך בהמשך השימוש בהם ושיטות העבודה בשדה יישקלו בתום שנת העבודה הראשונה". חברת כיל רותם מקבלת את המלצות פרופ' שפירא ומתחייבת לעבוד בהתאם לסטנדרטים המחמירים ביותר בעבודות הכרייה: לבצע כרייה ניסיונית במשך שנה, שלאחריה תתקבל החלטה סופית בהתאם לתוצאות; תוקם ועדת מעקב ממשלתית/ציבורית שתבצע בקרה בכל תקופת הניסיון; מנהל המכרה יעבוד תחת צו אישי; יוקמו תחנות ניטור קבועות לניטור רציף; הפיקוח על מערך הניטור באחריות היחידה הסביבתית – נגב מזרחי; תופסק הפעילות במכרה בעת תנאים מטאורולוגיים קשים, הגורמים להסעת אבק לאזורים רגישים הסמוכים למכרה; וכמובן – שיקום שטחי הכרייה.

לא נותנים לעובדות לבלבל אותם

למרות כל המחקרים וכל הבדיקות, הוחלט על ידי מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו, דיון בנושא אשר בסופו הוחלט על מדידות בשטח מכרה פעיל אחר (בדיקת ערכי זיהום אוויר, קרינה אבק וכו'), במרחקים המדמים את מיקום היישובים שבקרבת שדה בריר. במידה והתוצאות תהיינה מקובלות על צוות מקצועי שימונה על-ידי המנכ"ל, תבוצע כרייה ניסיונית בשדה בריר למשך חצי שנה, בחודשי הקיץ, ובמהלכה יימדדו ערכי קרינה וזיהום אוויר. במידה ויעלה כי אכן כל הפעילות עונה על מסגרת המדדים הרצויים, אין סיבה שלא להקים את המכרה. למרות כל זאת, לאחר מספר חודשים, פנה יו"ר הוועדה, פרופ' איתמר גרוטו, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות לסגן שר הבריאות דאז ח"כ הרב יעקב ליצמן כדי שזה יחליט אם יש צורך בהמשך עבודת הוועדה בראשותו. החלופות שהציג פרופ' גרוטו במכתבו היו להפסיק את עבודת הוועדה ללא קשר לתוצאות הבדיקה, או להמתין לתוצאות הבדיקה, אשר עשויה להצביע על כך שיש או אין סכנות בריאותיות בהמשך הכרייה. בתגובה, ח"כ הרב יעקב ליצמן החליט לא להמתין לתוצאות הבדיקה וללא קשר אליה, לא לאפשר את הכרייה. 

כרייה מתקדמת

החברה היחידה הכורה פוספטים בישראל היא כיל רותם, המחזיקה בשלושה מכרות באזור הדרום – אורון, צין ומישור רותם. באזור ערד נמצאים המרבצים הגדולים ביותר של  המחצב: כ-560 מיליון טון מתוך כ-2 מיליארד טון, שמוערך כי קיימים בשטח ישראל.

מכרה פוספט: תדמית מול מציאות

כאשר מדמיינים "מכרה" לרוב אנו רואים בעיני רוחנו בור ענק בקרקע או מכרות תת קרקעיים, המהווה פצע בנוף ומפגע סביבתי רווי אבק וזיהום. המציאות באתרי הכרייה של רותם מוכיחה את ההיפך. טכניקות הכרייה המתקדמות כיום משלבות שיקום אקולוגי מלא של הקרקע במקביל לתהליך הכרייה, עם מזעור מוחלט של מטרדי אבק, אשר בפועל אינם שונים מאזורים אחרים בנגב. יתרה מכך, בשדה בריר מתוכננת כרייה בתא שטח אחד המהווה כ-4% משטח השדה. לאחר סיום הכרייה ישוקם אותו תא הכרייה. תהליך השיקום האקולוגי הוא היום חלק בלתי נפרד מפעילות כריית הפוספטים על ידי כיל רותם. כאשר לכל תכנית כרייה מוצמדת מרגע תכנונה גם תכנית שיקום אשר מבטיחה חזרה של האזור למצבו הטבעי במהירות וביעילות. שיקום אקולוגי במקביל לכרייה כולל לבד משחזור פני השטח,  גם את התאמת השטח לבעלי החיים אשר חיים בו והחזרה טבעית של הצמחייה המקורית. כמו כן, כל סוג קרקע, מוחזרת למקומה המקורי, קרקע מוואדי חוזרת לוואדי, קרקע ממדרון חוזרת למדרון. כך, לאחר סיום הכרייה ועבודות השיקום האקולוגי מתאפשרת התחדשות מלאה של המערך האקולוגי. מחקרים אקדמאיים הנעשים באוניברסיטת בן גוריון על ידי מומחה בין לאומי בתחום מלווים ומשפרים את תהליך השיקום כל הזמן.

מדיניות איפה ואיפה

בכסייפה, העיר הבדואית הקרובה לאתר, יש זיהום אוויר משמעותי כתוצאה מפעילות כרייה אחרת, אך לא של פוספטים ולא בשל פעילות כיל או כיל רותם, אלא בשל פעילותה לא מבוקרת של מחצבת חול הפועלת שם מזה כשני עשורים. בנוגע לפעילות מכרה זה, המזהם את האוויר והסביבה באופן מובהק וניכר, לא נשמעות מחאות קולניות כמו אלה הנשמעות מפי אלו המוחים על מכרה פוספטים. גם באזור התעשייה של ערד פועל מכרה חול כבר שנים רבות ובתפוקה הגדולה ממה שמתוכנן בשדה בריר. במחצבה זו אין שיקום, אין ניטור צמוד ולמרבה הפלאאין גם מאבק. בניגוד למכרה החול בכסייפה ובערד, פעילות הכרייה של כיל רותם מבוצעת באופן שלא מותיר כמעט כל סימן סביבתי. זו האמת. 

עובדי וגמלאי רותם אמפרט נגב מדברים על שדה בריר

כריית פוספט בשדה בריר אינה מסוכנת

מאת ארז קמה, מנהל שימור משאבי הטבע בכיל דשנים

רישיון הכרייה בשדה בריר שמבקשת להשיג חברת רותם אמפרט נגב, הוא כיום אחד הנושאים החמים בשיח הסביבתי בישראל. במפתיע, העיסוק בסוגיה זו מנותק מהשיח הציבורי שנבנה כאן בשנים האחרונות, המבקש למצוא איזון בין סביבה לתעשייה.

אחד הכלים החשובים העומדים לרשותנו בבואנו לבחון את סוגיית הכרייה הוא תסקיר השפעה על הסביבה. שיטה זו מוסכמת כיום על כל הגורמים המעורבים בסוגיות של פיתוח, ומאפשרת למדוד את ההשפעה על הסביבה על פי ערכים וכללים ברורים.

בשדה בריר אכן נערך תסקיר כזה, על פי הנחיות מדוקדקות של המשרד להגנת הסביבה, והוא העלה כי השטח מתאים לכרייה. מתנגדי הכרייה יוצאים נגד תוצאות התסקיר, בטענה שהוא מומן על ידי הגורם שמעוניין בכרייה. חשוב לדעת כי על פי דרישות שהעלו בעבר ארגוני הסביבה וגופי התכנון, מימון תסקיר מסוג זה מושת תמיד על יזם הפרויקט, בבחינת "היוזם משלם". כלל זה נהוג כמעט בכל המדינות המתקדמות באירופה. התעלמות מהסכמות אלה מחזירה אותנו שנים רבות לאחור, לתקופה שבה לא בוצעו סקרי השפעה חיוניים בשל מחסור במימון.

זאת ועוד: מתנגדי הכרייה בשדה בריר מתבססים על מחקרים שעסקו בפליטות גזים במרכזי ערים, שאין כל דמיון בין נתוניהם לנתוני בריר – שעניינם העלאת פוספט או אבק בשטח פתוח.

שדה בריר הוכר על ידי רוב הארגונים הסביבתיים כמתאים לכריית פוספטים. מאבקם של חלק מתושבי ערד הוא, לכן, לא יותר ממאבק "NIMBY" ‏(Not In My Back Yard, "רק לא בחצר האחורית שלי"). ה"נימבי" נפוץ, למשל, בתחום הבנייה הלא־יוקרתית, כשהתושבים המתגוררים בסמוך חוששים לירידת ערך נכסיהם. ראייה צרה זו מעכבת צמיחה וקידמה, פעמים רבות ללא כל בסיס עובדתי להתנגדות, ומעמידה במבחן את מקבלי ההחלטות בבואם לבחון את טובת כלל הציבור.

למרבה הצער, השתלט באחרונה על השיח הציבורי בישראל שיח המכתיר גם יזמים בעלי חזון, המניעים את גלגלי המשק, כ"טייקונים" השודדים את הקופה הציבורית. שיח זה אינו חדש, אלא שבעבר תמיד נמצא גורם אחראי שהבין כי החיים דורשים את שלהם – אם זו פרנסה בכבוד ואם אלה מוצרים חיוניים, שייצורם מצריך שימוש במשאבי הטבע. האם יימצא לנו הפעם גורם אחראי כזה?

משחר ההיסטוריה השתמש האדם במשאבי טבע כדי להתקיים ולשפר את איכות חייו. החיים המודרניים השכיחו עובדה זו מהציבור, שהתרגל לקבל את מזונו מונח על מדפים, כשהוא ארוז ומוכן. עם זאת, בשנים האחרונות התבססה תפישה המביאה בחשבון את צורכי האדם והסביבה גם יחד וחותרת למציאת האיזון ביניהם, כשמודלים של ניתוח השטח והערכת רגישויות מלווים כל פיתוח תעשייתי. דומה שכל אלה נזנחו בהתנהלות סביב שדה בריר.

הפתרון לסוגיית שדה בריר הוא לנהוג באחריות – כלפי הטבע כמו גם כלפי אלפי מפרנסים ומשפחותיהם בנגב. עלינו לנהוג כמדינה מתוקנת, שאינה הולכת שולל אחרי מיעוט. לבצע כריית ניסיון זהירה, ולבחון את השפעותיה על הסביבה. כרייה ניסיונית זו תוכיח את מה שאנו, ברותם אמפרט נגב, יודעים היטב לאחר 60 שנות עבודה: כריית פוספט אינה מסוכנת.

הכתבה פורסמה לראשונה בדה-מרקר

שדה בריר: מערכה צודקת, אחראית וחשובה

מאת יעקב כחלון

הקיץ שוב בפתח. יש כאלה שהחום והאבק של הנגב מכבידים עליהם, ויש כאלה שהם דווקא גורמים להם להזדקף בגאווה ולהיזכר בנוסטלגיה בעבר – בהקמתה באורון לפני 61 שנה של חברת רותם אמפרט נגב, אז חברת "פוספטים בנגב", דוגמה ומופת לפעילות ציונית חלוצית.

הדרכים לא היו דרכים, הציוד היה מיושן, התנאים היו קשים, וכפי שהיטיב לספר אחד מוותיקי החברה: "עבדנו על הכלים, לא היה מזגן, אפילו חלונות לא היו, היה מזג אוויר טבעי". למרות התנאים הקשים, תחושת השליחות ששררה באותם ימים במדינת ישראל הצעירה, יחד עם הכמיהה לפרנסה, עשו את אנשי פוספטים בנגב נחושים, חדורי מטרה ומלאי תושייה, ובכוחותיהם אלה הביאו את החברה עד הלום.

לאורך שנותיה ידעה החברה אתגרים ומשברים, הן בתהליכי הייצור והן בשווקים שלה. אף אחד מאלה לא ריפה את ידי ההנהלה או את ידי העובדים. גם כשהיה קשה, אנשי המדבר הנחושים לא הרימו ידיים.

אלא שהמשבר שאנו יודעים בימים אלה הוא שונה וחריף מתמיד. מיום לידתה בשנת 1952 ועד היום, החברה שלנו מבססת את פעילותה על תהליך אינטגרלי אורכי, המתחיל בכריית הפוספט ונמשך בהעשרתו במתקני ההעשרה, בייצור החומצה הגופרתית, ומשם לייצור חומצה זרחתית והלאה – לייצור הדשנים.

כדי לייצר חומצה זרחתית (ירוקה) אנחנו משתמשים בסלע פוספט דל אורגני; דהיינו, פוספט שתכולת החומר האורגני בו קטנה. לייצור הדשנים אנחנו משתמשים בחומצה הזרחתית שייצרנו ובסלע עם תכולת חומר אורגני גבוהה, שנקרא פוספט גבה אורגני.

לאחר שנים רבות של כרייה, רזרבות הפוספט דל האורגני שלנו הלכו והתמעטו. נותרו לנו רק עוד כ 10-8- שנות עבודה של כריית פוספט דל אורגני. אם לא נוכל לייצר חומצה זרחתית, לא נוכל כמובן לייצר דשן – ופעילות החברה תיעצר.

אנו נתקלים בהרבה התנגדויות, של תושבים מערד ושל משרד הבריאות, בנימוק של סכנה הצפויה לתושבים מכרייה בסמוך למקום מגוריהם. התנגדויות אלה נובעות ממגוון מניעים וסיבות,החל במניעים פוליטיים ועד חוסר הבנה ובורות. אמירתנו ברורה ופשוטה: "אין כל סכנה בריאותית בכריית פוספט". והראיה הטובה לכך היא אנחנו, העוסקים במקצוע מזה 60 שנה, יום יום, שעה שעה, 365 יום בשנה.

מאחר שרותם אמפרט נגב, וכיל בכלל, סובלות מתדמית ציבורית שלילית מאוד, אנו מתקשים לשכנע בצדקת דרכנו. מסיבה זו, הצענו את ההצעה הבאה: הבה נפתח פס כרייה ניסיוני, שינוטר באופן רציף על ידי משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה ויאפשר למדוד את השפעות הכרייה. הניסוי ייערך במרחק של 8 ק"מ מערד, ולא יסכן איש מתושביה. הצעה זו מונחת היום על שולחנה של שרת הבריאות יעל גרמן.

אנחנו נמצאים בתקופה קריטית להמשך קיומה של החברה שלנו. במסגרת המאבק שלנו עלינו לשקף לכלל הציבור, ולשרת הבריאות בפרט, כי פועלנו אינו מהווה סכנה לבריאות! עלינו להציג את החברה שלנו, את פעילותה, את השקיפות שאנו מנהיגים ואת תהליכי הבקרה והבדיקות הקפדניות שאנו מקיימים לאורך השנים. וכמובן – את עובדת היותנו כאן כבר 60 שנה.
כולנו ביחד, כתף אל כתף, נצרף למעגל ההבנה והתמיכה את המשפחות, החברים, המכרים ואת כל מי שאנו פוגשים, מתוך הידיעה והביטחון כי אנו מקיימים מערכה צודקת, אחראית וחשובה מאין כמוה.

פורסם לראשונה ב"חדשות רותם אמפרט נגב", יוני 2013

דני חן על שדה בריר, יוני 2013

דני חן בשבת תרבות: שדה בריר אינו מסוכן

כל מה שרצית לדעת על משבר שדה בריר ולא העזת לשאול

בתחילת 2014 תכריע כיל היכן תרכז את תעשיית הפוספטים שלה: בישראל או במקום אחר בעולם.

תעשיית הפוספטים היא ממוקדי התעסוקה החשובים במזרח הנגב. מתפרנסות ממנה כ-9,000 משפחות מדימונה, ערד, באר שבע, ירוחם ויישובים נוספים ברחבי הארץ.

עתודת הפוספט במכרות הקיימים (צין, אורון ורותם) תסתיים בתוך כעשור (הרף עין במונחי פיתוח שדות כרייה). עתיד הפעילות תלוי בהיתר לפעילות במכרה חדש: שדה בריר.

התהליכים הבירוקרטיים למתן היתר כרייה בשדה בריר נמשכים כבר שני עשורים – על אף שהשדה מצוי בשטח המיועד בתכניות המתאר השונות לכריית פוספטים, ועל אף שמשרדי הממשלה השונים, בהם המשרד להגנת הסביבה, משרד הפנים, משרד האנרגיה והתשתיות, משרד האוצר, משרד הביטחון ומשרד ראש הממשלה, רואים בו את העתודה הריאלית היחידה לעתיד תעשיית הפוספט בישראל.

הכרייה בשדה בריר מתעכבת בשל סחבת וגרירת רגליים במשרד הבריאות. בידי המשרד חמש חוות דעת שונות (אחת נגד כרייה והשאר בעדה, כולל חוות דעת של אנשי המשרד עצמו) בנוגע להשפעת הכרייה על תושבי ערד והסביבה, והמשרד אינו מעוניין להחליט בנושא.

הדרג המקצועי במשרד הבריאות קבע כי "במטרה לגבש המלצה מקצועית בעניין הנזק העלול להיגרם לבריאות הציבור כתוצאה מהפעלת מכרה פוספטים בשדה בריר, אין להסתפק במודלים התיאורטיים, אלא לדרוש ביצוע מדידות בשטח וניתוח תוצאותיהן".

כיל ורותם קיבלו את החלטת משרד הבריאות ומוכנות להעמיד את כל האמצעים הדרושים לשם כך.

סגן שר הבריאות הקודם ח"כ הרב יעקב ליצמן החליט להקפיא את ההחלטה לאפשר בדיקה באמצעות כרייה ניסיונית, וזאת בניגוד להחלטת הדרג המקצועי במשרד הבריאות. ליצמן, חסיד גור, תירץ את החלטתו בטענה שתושבי ערד מתנגדים לכרייה. נציין כי קבוצה גדולה מחסידות גור מתגוררת בעיר ערד.

חוות הדעת מאת ד"ר מיכה בר חנא וד"ר דובנוב היא הבסיס היחידי לטענות מתנגדי הכרייה. חוות הדעת הראשונית נכתבה לאחר שמתנגדי המכרה פנו אל ד"ר בר חנא, בהיותו חבר במחלקה לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה, ושכרו אותו כדי לכתוב באופן פרטי חוות דעת בנדון. מחקרו הראשון של בר חנא נעשה עבור ולמען המתנגדים. יצויין כי, ד"ר בר חנא אימץ בחוות דעת זו מודל השפעה בריאותית הנכון לזיהום אוויר עירוני מחלקיקים הנובעים מתוצרי שריפה ולא מקרקע טבעית.

כל חוות הדעת שנכתבו לאחר מכן שללו מן היסוד את התיאוריה של בר חנא, כולל חוות דעת של שני פרופסורים מעובדי משרד הבריאות ושל פרופסור שפירא שמונה ע"י משרד הבריאות ומשרד ראש הממשלה, קבעו כי המחקר של בר חנא פגום מיסודו, וכי המרחק הגדול (4-8 ק"מ) מבטיח כי לא יהיה בערד זיהום אוויר של אבק, ובוודאי לא של גזים וחומרים אחרים.

כל המחקרים מראים כי לא תהיה הרעה בתנאי איכות האוויר בערד. לא תהיה כל תוספת רדון או גז אחר בעיר כתוצאה מפעילות המכרה.

לא ייעשה שימוש בכבישים הקיימים לשם פעילות הכרייה והתנועה לא תתנהל בקרבת ערד, ולכן לא תהיה לכך כל השפעה על ערד והסביבה.

רותם אמפרט נגב מתחייבת: לעבוד בהתאם לסטנדרטים המחמירים ביותר בעבודות הכרייה; לבצע כרייה ניסיונית במשך שנה, שלאחריה תתקבל החלטה סופית בהתאם לתוצאות; תוקם ועדת מעקב ממשלתית/ציבורית שתבצע בקרה בכל תקופת הניסיון; מנהל המכרה יעבוד תחת צו אישי; יוקמו תחנות ניטור קבועות לניטור רציף; הפיקוח על מערך הניטור באחריות היחידה הסביבתית – נגב מזרחי; תופסק הפעילות במכרה בעת תנאים מטאורולוגיים קשים, הגורמים להסעת אבק לאזורים רגישים הסמוכים למכרה; וכמובן – שיקום שטחי הכרייה.

שיקום מכרות כחלק מתהליך הכרייה

רותם אמפרט נגב משלבת את השיקום כחלק מתהליך הכרייה עצמו. שיקום טוב מאפשר שמירה על הטבע ועל הסביבה.

(המשך…)

ערד, שדה בריר ובכלל

בעולם הישן היה פה מאוד נקי. לא הייתה תעשייה ואיכות הסביבה לא הייתה נושא. מאז המהפכה התעשייתית החל האדם לזהם ויחד עם זאת איכות ורמת החיים עלו ואפילו אורך החיים השתפר. כמובן שאין להסיק מכך שזיהום תורם לאריכות ימים –  כלל וכלל לא.

(המשך…)